בדיוק כמו שאני ככה זה הכי טוב??

"בדיוק כמו שאני, ככה זה הכי טוב". באמת? אבל אני לא באמת מרגיש ככה. תכלס. ניסיתי לאמץ את זה ולהגיד על כל דבר שאני עושה שככה זה הכי טוב. גם כשצעקתי על הילדים, הייתי ציני כלפי האישה, כשנפלתי לדיכאון כשהאוברדרפט שוב עבר את קצה המסגרת. אבל לא עבד לי. לא הרגשתי שכמו שאני ככה זה הכי טוב. אפילו לא שזה מספיק טוב. הרגשתי שיש לי הרבה עבודה. שבא לי לצאת מהמקום הזה שאני תקוע בו. שזה "לא באמת אני", רק מה שאני מצליח להיות, והפער הזה קורע אותי.

מצד שני אני באמת מבין את הדיבור הזה. ברור, כל זמן שאני מרגיש שאני לא בסדר, אז אני מרגיש שאני לא בסדר. ואז הדברים הם לא בסדר. איך הדברים יכולים להיות בסדר אם אני מרגיש לא בסדר? או כמו שמיכל היתה אומרת לי – איך מישהו יכול לאהוב אותך אם אתה לא אוהב את עצמך? זה עוד משפט בעייתי, מעצבן - "תאהב את עצמך". זו וריאציה על "כמו אני ככה זה הכי טוב". ואם אני לא אוהב את עצמי? ולא מצליח להחליט לאהוב את עצמי? אז אני לא בסדר והנה, הוכחתי את מה שידעתי כל הזמן!

שפת הדמויות מציעה לי (והי, גם לכם אם תרצו) פתרון לפרדוקס הזה. יש בי חלק שממש לא חושב שכמו שאני ככה זה טוב, והוא חלק ממי שאני, ואני מקבל אותו, כי להיות ככה, עם חלק שלא חושב שככה זה הכי טוב, זה הכי טוב. כי האמת (אל תגלו לאף אחד) אצל כמעט כמעט כולם זה ככה. יש בי גם חלקים דרך אגב, שחושבים שאני מופלא, נדיר, יחיד במינו, אוניקום, וממש מופתע שלא כל העולם רואה את זה ואומר "וואו"!!! וגם זה חלק ממי שאני כמו שאני, וככה זה הכי טוב.

ויש בי חלק (יותר מאחד) שחושב שאני צריך להתמיד בעבודה, ושככה זה הכי טוב. שאני צריך לפגוש כל מיני חלקים בי שמתחבאים בין קפלי התודעה, ושכשאני מצליח לפלות אותם, לפנות להם את מרכז הבמה, במה נעימה, אוהדת, קשובה ומחבקת, ולתת להם לשיר את השיר שלהם. גם אם הוא שיר כאב, או חריקה צורמת. ושזה עושה לי טוב. כי גם הם חלק ממי שאני כמו שאני, וככה זה הרי הכי טוב. אז ככל שאני עושה יותר עבודת דמויות אני מכיר יותר חלקים שהם חלק ממי שאני, ואז אני יכול להיות עוד יותר עוד יותר הכי טוב.

קפיש?