על התועלת שבשחרור כל המודלים המוכרים, ועבודה מ"אי ידיעה"

הרבה תורות ושיטות מנסות להציג מודל סגור שיסביר איך העולם והאדם בנויים. זה נעשה לא פעם על ידי חלוקת העולם / האדם לחלקים שלהם שמות והגדרות. הפסיכולוגיה מחלקת את הנפש האנושית ל"מודע" ו"תת מודע", וגם ל"סופר אגו", "אגו" ו-"איד"; אנחנו עורכים חלוקה בין הרוחני לנפשי ולפיזי; ובין מה שבתוכנו ומה שמחוץ לנו... כל חלוקה כזו מחדדת ומועילה, אבל היא איננה "האמת".

לי זה התבהר מתוך עבודת הדמויות בה במקום (או לצד) הקריאה לדברים בשמות והנסיון ליצור מודלים - באים ללא ידיעה לחקור מה קיים בי, איזה כוחות פועלים בי. מתוך התפיסה הזו, עם הזמן מצאתי את עצמי מגלה בפליאה שהעולם אינו מה שלימדו אותי, החיים הם לא מה שחשבתי.

התמונה המתקבלת מאיסוף של אינספור חלקים ממופים וחיבורם היא חסרה. זה כמו ההבדל בין התבוננות על צילום של שדה פורח, לבין העמידה בתוך שדה פורח. או כמו שאומר הביטוי - "המפה היא לא השטח". לתודעה שלנו יש נטיה להתעלם ממה שלא תואם את התבניות שסיגלנו, וכך כשאנחנו חווים משהו שלא תואם את המודל התודעתי שלנו – אנחנו לא חשים בו, או לחלופין מרגישים שאנחנו "לא בסדר".

בעבודת הדמויות פגשתי בעצמי ובאחרים דמויות שהיו חיה, גיבור על, מלאך, עשן מיתמר ועוד דברים שונים ומשונים. בעבודה עם עצמי פגשתי הקשרים בלתי מובנים בין דברים, ונוכחתי שהתרה של אחד מביאה באורח פלא להתרה של האחר.

למדתי לבוא לעבודה באי-ידיעה, ולהקשיב ולשאול שאלות מתוכה. כל הידע שצברתי עומד כמובן לרשותי אבל אני לא מתייחס אליו כאל "האמת" ומוכן לבחון כל רגע מחדש מה נוכח. כך הלימוד שלי לא מחויב לתיאוריות של הוגים ולא נשען על דבריהם של מורים. הוא נשען על הנכונות לקבל את עולמי כפי שהוא. וכשזה כך – מה שאני מגלה מטלטל, מרטיט, מופלא... ומרפא.