מה ההבדל בין 'מנחה' ל'מטפל'?

אז מה אני, כשבאים אלי א.נשים למפגשי ווייס דיאלוג? אני מטפל שלהם? זה טיפול? כשאני אומר שאני 'מנחה', מה זה בדיוק אומר? מה ההבדל?

כפי שאני מבין את זה היום, מטפל, במובן שבו משתמשים במילה הזו בפסיכותרפיה, לוקח על עצמו תפקיד. הוא מגלם דמות הורית, ויוצר מערכת יחסים חדשה של הורה–ילד עם המטופל שלו. הילד הפנימי של המטופל יכול להשליך את הצורך בהגנה ואהבה הורית וגם את הכעסים והפחדים שלו עקב יחסיו עם הוריו על המטפל. המטפל, כדמות מתקנת, יוצר קשר חדש ואֵמון מחודש עם המטופל, ומנחיל לו חווייה הורית חלופית, בריאה ומרפאת. יש בזה הרבה יופי, וזה יכול בהחלט להביא תועלת רבה. הייתי במקום הזה כמטופל.

מנחה, כפי שאני תופש את זה בעבודה שלי בשיח דמויות פנימיות, ניצב מול המונחה שלו כאדם שלם. לא בדמות הורית, לא בתפקיד. מה שאני מנחיל בזה למונחה שלי זה מודל של אדם שיש בו הרבה חלקים וקולות, שחוקר את כולם ונותן מקום לכולם, ואת החירות שזה נותן לי כאדם. גם דמויות הוריות חיות בי כמנחה, אבל הן רק חלק ממארג דמויות רחב הרבה יותר.

מהמקום הזה אני יכול לפגוש במונחה שלי את כל החלקים שקיימים בו (זו שאיפה כמובן, שלא תמיד מצליחה במלואה), להרגיש אמפטיה, הבנה וקירבה לחלקים רבים שהוא מביא, מבלי שאני נדרש לצמצם את עצמי לדמות הורית או דמות של מטפל.

יש בהחלט מקומות שאני מרגיש שהמונחים והמונחות שלי רואים בי דמות הורית. אין לי התנגדות לזה. אני יכול בשמחה להיות שם עבורם, אני יכול להיות שם עבורם גם לאורך תקופה אם זה מה שאפשרי ונכון לתהליך, אבל אני לא רוצה להיות מחויב להיות רק במקום הזה כחלק מכללי המשחק של העבודה המשותפת. במקום זה, כשיעלו במונחה דמויות שכמהות להורים מיטיבים, ודמויות אחרות שקיבלו מקום דומיננטי עקב יחסים לא מיטיבים עם ההורים – נפגוש אותם... ילדים פנימיים, מבקרים פנימיים חריפים, דמויות מרַצות, דמויות שמנסות להוכיח ולהצטיין כדי לזכות בהכרה, דמויות שנמנעות מקשרים אינטימיים וקרובים, דמויות תוקפניות ולוחמניות ועוד ועוד, כל אחד ומה שקיים בו... בנוסף, נפגוש בקצב שנכון ואפשרי למונחה, דמויות הוריות בתוכו – אבות ואמהות, מורים ומדריכים, מטפלים פנימיים, אחים גדולים, ועוד...

לעתים החסד הגדול ביותר שאני יכול לעשות עם מונחה, הוא להזכיר לו ברוך שאני לא הורה שלו. שאותו חלק בו שרוצה לראות בי דמות הורית ולכוון אלי צרכים וקשיים שמקורם בקשרים שלו עם הוריו הוא דמות פנימית (או דמויות פנימיות), וליצור הפרדה בין מי שהוא לבין אותם חלקים בו שרואים בי הורה. אני עושה את זה באהבה גדולה, בחמלה ומתוך תפיסה שהעמדה הזו נותנת למונחים שלי מרחב צמיחה וריפוי גדול יותר, ואותי כדמות אנושית ומלאה יותר, רבת פנים ומעוררת השראה יותר.

למעשה התפקיד שלי כמנחה בתהליך הזה הוא של מעין נווט. לעזור לנתב את הדיאלוג הפנימי, לוודא שהדמויות נשמעות במלואן, שההיכרות איתן עמוקה, ששורשי תפיסות העולם שלהן ברורים, ושהן מרגישות שמקבלים אותן ללא שיפוט. אני גם מוודא שהעבודה מאוזנת ובטוחה. חוץ מכל אלה, אני מביא את נסיוני, הקשבתי העמוקה, ההיכרות הרחבה שלי עם מגוון רחב של קולות פנימיים, והבטחון שיש לי בריפוי שמתקיים כשפוגשים אותם בצורה אחראית.