על 'מיקרו טראומות'

בשנים האחרונות יש תשומת לב רבה לטראומה ובעיקר לפוסט-טראומה, כלומר לרישום שנשאר בתודעה, בנפש ובגוף כתוצאה מטראומה. לרוב מדברים על טראומות גדולות, אירועים חד פעמיים דרמטיים – חוויות קרב אצל גברים, פגיעות מיניות אצל נשים, תאונות דרכים קשות. לצד זה מדברים על פוסט טראומה מורכבת - חשיפה מתמשכת לפגיעה רגשית או פיזית 'מתונה' – כמו למשל חיים עם הורה פוגעני...

אבל החיים שלנו מלאים גם באירועים טראומטיים קטנטנים, שגם הם משאירים בתודעה ובגוף שלנו רישומים פוסט טראומטיים. אני קורא להם מיקרו טראומות.

אני זוכר את הפעם שבשיעור חברה ביום שישי בכיתה ג' רציתי לעשות איזה הצגה מצחיקה, ועמדתי מול כל הכיתה ופתאום לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, התבלבלתי, ויצא ממש מביך. חזרתי למקום שלי מבוייש. זה לא דמה בכלל למה שדימיינתי כשהצבעתי ואמרתי שאני רוצה לעשות הצגה לכיתה.

מה שחשוב זה שהרגע הזה טבוע בי עד היום. אני לא זוכר אותו כל הזמן, אבל כשאני נזכר בו, משהו בי עדיין מתכווץ. פיזית. הבטן, הפנים.

אני זוכר גם חוויה של פאדיחה נוראית מהצבא, שבסופה מפקד היחידה בדרגת אלוף משנה צרח עלי (הייתי סמל) ועל כל שרשרת הפיקוד שבינינו. בגללי.

כמו אלה חבויות בתודעה שלי מאות כאלה. רגעים של בושה. מבוכה, עצב, בהלה, כל מיני רגשות וחוויות גופניות שאין מילה שיכולה לתאר. ורבים מהזכרונות האלה מעוררים בי תגובה גופנית, אפילו קלה, כשאני נזכר בהם. הם גם מעלים רגש – בושה, פחד, מבוכה, כעס, רצון להעלם.

למעשה אני חושב שכל זכרון שאני זוכר, מבין אינספור הרגעים שחייתי עד היום – הוא משהו דומה לזה. אם אני זוכר את הרגע הזה עד היום, אז הוא, כמו שאומרים, "נחרת בזכרוני". החריתה הזו היא מיקרו טראומה. רגע שההורים צעקו עלי, רגע שהגננת נזפה בי, רגע שחבר צחק עלי וגילה סוד שהבטיח לא לגלות, רגע שהחמצתי בעיטה מול שער ריק, רגע שעליתי לבמה לנגן והרגשתי משותק ורועד. רגע שמישהי אמרה שהיא לא רוצה, רגע שפגעתי במישהי. כל אלה.

בשפת הדמויות נגיד שבכל רגע כזה קרה שינוי במערך הדמויות שלנו. אולי דמות "נולדה" בנו, או פשוט קיבלה מקום חדש במערך הפנימי שלנו. הרצון לא לעמוד שוב במצב המפחיד, המביך או המשפיל שחווינו, הצורך ההישרדותי, יגרום לנו להציב בחזית האישיותית שלנו דמויות שידאגו שזה לא יקרה, או שההשלכות של מצב כזה לא יפגעו בנו רגשית. זו יכולה להיות דמות קשוחה, דמות שמוצאת תירוץ לכל דבר, דמות שהופכת רגע מביך לבדיחה, דמות שגורמת להסתגרות וניתוק, דמות שתדחק בנו להצטיין, דמות מניפולטיבית שתרצה לסובב את הדברים תמיד לטובתה, ועוד ועוד ועוד. מספר האפשרויות כמספר בני האדם בעולם ויותר...

ויש גם דמויות שנדחיק. את הרומנטיקן שהתוודה על אהבתו לנערה שדחתה אותו, את התמים שהדברים שאמר גרמו לאי נעימות גדולה, את הילד שבכה וגרם לזה שילעגו לו, את ההרפתקן שגרם לזה שנשמתם של הוריו כמעט פרחה והם הענישו אותו ועוד רבים אחרים. אלה שההנהלה הפנימית שלנו תרגיש שלתת להם מקום עלול לגרור עוד השפלה, כעס, פגיעה, או תחושת בדידות ושונוּת.

אנחנו נוטים לרפרף על זכרונות כאלה, על מיקרו-טראומות כאלה. טוב נו, לא סיפור גדול, אומרות דמויות בנו. היה ועבר, אומרים אחרים. מה זה קשור עכשיו? יש דברים יותר חשובים וגדולים להתעסק בהם... מנסיוני, עם עצמי ועם אחרים, ממש חשוב להתעכב על רגעים כאלה, על אינספור זכרונות 'קטנים', אינספור רגעים ומצבים שנחרתו בזכרון. לחזור אליהם ואל החוויה שהיתה שם ואל הדמויות שקשורות אליהם. סביר להניח שאם נזכרתי פתאום ברגע כזה, הוא קשור באיזשהו אופן למשהו שקורה כרגע בחיי, וריפוי של רגע כזה יכול לשלוח אדוות של ריפוי למקומות נוספים בחיי.

דרך אחת לפגוש את המיקרו טראומות האלה היא עבודת הדמויות הקלאסית, שבה פוגשים את הדמויות שחיות בנו היום כתוצאה מאותו אירוע. דרך נוספת, עמוקה ומופלאה, היא עבודת 'ריפוי עבר', שפיתחה אורה גבריאלי, המורה שלי לשפת הדמויות, כחלק מ"דרך פריחת היהלום" שלה. זו דרך לערוך מסע תודעתי אל העבר, אל רגעי מפתח, להיות נוכחים בהם מחדש, יחד עם מי שאנחנו היום, ולהביא אליהם חוויה חדשה וריפוי.

ערכתי מסעות כאלה לא מעט, עם עצמי ועם מונחים ומונחות שלי, והעבודה הנפלאה הזו היא היום חלק בלתי נפרד מהסשנים שאני עורך במפגשי "ווייס דיאלוג". הריפוי שהם מעניקים מפתיע בעומקו ובעדינותו.

מזמין אתכם לצאת איתי למסעות ריפוי תודעה - מתונים, קשובים ועמוקים.